הצעירים שמתעקשים לא להתבכיין ואומרים “לא” למדינת תל אביב

בשנים האחרונות קמו בישראל כמה ארגונים שלא מוכנים להשלים עם התזה רבת השנים שרק המרכז יציל את הפריפריה ■ החומר האנושי בפריפריה טוב לא פחות, הם אומרים, כל מה שחסר שם הוא כלים והזדמנויות – ואת זה הם מתכוונים לתת להם

פורסם ב- 29.08.2015 08:37

“במקום לקדם את העיר -
 קדמו את המנהיגות המקומית”

כששירה אוחנה היתה בת 16, היא קיבלה מאחד המורים שלה עלון שסיפר על תוכנית קו הזינוק. אוחנה, בת למשפחה דתית מירוחם ותלמידה מצטיינת, הגישה את מועמדותה “בלי הרבה ציפיות”, ולא תיארה לעצמה שהחלטה להצטרף לתוכנית תשנה את חייה. “בקו הזינוק הייתי חלק מקבוצה של אנשים שנהפכה לחלק הכי משמעותי בהגדרת הזהות שלי”, היא מספרת. “כולם שונים ממני – היו שם קיבוצניקים, בדואים, דתיים וחילונים – אבל מדברים באותה שפה ודורשים מהחיים שלהם יותר, מה שלא יכולתי להגיד על החברים שלי מבית הספר”.

תוכנית קו הזינוק הוקמה ב–2002 על ידי ד”ר דרי שלון, יזם ואיש עסקים שביקש להשפיע על החברה באמצעות צמצום הפערים בין מרכז לפריפריה והצמחת מנהיגות מקומית. מדי שנה מתקבלים לתוכנית 100 בני נוער מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, שזוכים לליווי בן עשר שנים, מגיל 15 עד גיל 25. הם נפגשים מדי שבוע, עוברים סמינרים, מפתחים מודעות חברתית ומכירים בזהות האישית שלהם, שלעתים נשכחת בניסיון להידמות יותר לבני נוער מהמרכז החברתי.

אוחנה החליטה לדחות את השירות, למדה שנה במכינה הקדם צבאית עין פרת, שירתה כמ”פ, למדה בתוכנית המצטיינים “אופקים” באוניברסיטת תל אביב, וכיום היא מנהלת אזור המרכז של העמותה. בני הנוער שהיא פוגשת אמנם גרים קרוב למרכז העניינים, אבל נשארים סגורים בקהילות שלהם, ורבים מהם לא חושבים שיוכלו לצאת מהן או להשפיע על סדר היום הציבורי. יש בהם בני נוער ערבים מיפו, בני דור שני לעלייה מבריה”מ לשעבר ודתיים שלומדים בישיבות ובאולפנות.

“אני מזהה אצלם אותם תסמינים כמו אלה שהיו אצלי”, אומרת אוחנה, “תחושת השייכות שלהם לחברה הישראלית קטנה מאוד, הם בוחרים לחיות בקהילות מגודרות וסובלים מקושי תודעתי לצאת מהן. הם לא רואים בעתיד שלהם יכולת לבחור בין אפשרויות שונות. הם רוצים למצוא עבודה טובה כדי לשרוד, ואנחנו מנסים להעביר אותם משיח של הישרדות לשיח של השפעה”.

ההשפעה היא לא רק על חייהם שלהם, אלא על המקום שבו הם חיים. “בחברה הישראלית יש שלושה מוקדי כוח”, אומרת אוחנה, “התל־אביבי, הירושלמי והמתנחלי. הם נאבקים ביניהם, וחלק ניכר מהחברה אינו חלק מהשיח הזה. כשאתה חי במגזר שיש לו מנהיגות, הקול שלך נשמע. לכן המטרה שלנו כפולה: לא רק לסייע להם לממש את הפוטנציאל האישי, אלא גם לדחוף אותם ליצור חברה שיש בה ביטוי לקולות מהפריפריה.

“במשך זמן רב הדחקתי את הזהות המזרחית שלי והתנערתי מהשיח של הדיכוי. אמרתי ‘עובדה, אני קצינה בצבא, אין אפליה’. פעמים רבות אנחנו בורחים מהזהות שלנו, כי אנחנו חושבים שהיא מחלישה אותנו, ומאמצים את הנורמות של תרבות המרכז. במכינה ובצבא התנכרתי למזרחיות שלי, ורק כשהייתי חזקה מספיק אימצתי אותה. בקו הזינוק אנחנו מנסים לעודד במשתתפים מנהיגות מתוך הזהות שלהם, כך שהם לא יתייחסו אליה כ’תיק’ אלא כנכס, ומקנים להם יכולת להסתכל בצורה ביקורתית על מנגנונים שמבקשים לעזור להם, ולהבין אם הם עוזרים או מחלישים”.

אוחנה זוכרת מנערותה את בני שנת השירות שגרו בירוחם והתנדבו במסגרות שונות, ומכירה את הגרעין התורני ואת חברי עמותת איילים שהתיישבו בה. היא מברכת על הכוונות הטובות, אבל חשה שהם פיספסו את המטרה. “לדרום הגיעו המון אנשים טובים שברור לי שהכוונות שלהם טהורות, אבל בעקיפין הנציחו את הנחשלות של האוכלוסיה. מה שקורה הוא שאנשים שגדלו בתרבות אחת שמגדירה מה זה טוב ונוח בצורה מסוימת, הגיעו לפריפריה וניסו להחיל על המקומיים את מה שנראה להם נכון. ככה לא תצליחו לקדם את העיר. במקום זה, קדמו את המנהיגות המקומית”.

בסופו של דבר זה דווקא קרה: ירוחם הוא בעיני אוחנה דוגמה מצוינת לעיר פריפריה עם נקודת פתיחה גרועה, שהצליחה להצמיח בתוכה מנהיגות מקומית שמשנה את פניה. “אחרי שראש העירייה לשעבר עמרם מצנע עזב את העיר, הוא השאיר קרקע פורייה לבני ירוחם שהיו מסוגלים לתפוס את המקום שלו. לראשות העירייה נבחר מיכאל ביטון, שהוא דוגמה מאלפת למנהיגות מקומית שמבטאת את הזהות של בני ירוחם, שמחובר לזהות שלו ולתרבות מזרחית, ועם זאת יודע להוביל את היישוב למקומות טובים”.

לכתבה המלאה בדה מארקר https://www.themarker.com/markerweek/1.2717978

קול קורא למשלחת שגרירים לטנזניה!

לקול קורא למשלחת לטנזניה לחצו כאן

קרא עוד

Israeli educators in Belfast

סיקור וסיכום מרגש של משלחת …

קרא עוד

DEVELOPING THE FUTURE GENERATION OF ISRAELI LEADERS

קוראים לי דניאלה, במקור מנהריה, …

קרא עוד