הכירו את אורי ברוולד- שאער מקו הזינוק

"הבועה התל אביבית" הוא מונח שלילי לתיאור את המתגוררים בתל אביב. תל אביבים לא אוהבים את המונח הזה- ואורי ברוולד שאער, היא אחת מהן- תכירו:

הי אורי, לפני שנתחיל, שתפי אותנו בפרטים היבשים?

אני אורי ברוולד שאער, בת 29 משכונת כפר שלם בת"א- יפו. אני בוגרת המחזור הראשון והחלוץ של קו הזינוק. באיזשהו שלב בחיים הבנתי שהאקדמיה היא אחד המקומות המשמעותיים שדרכם אני רוצה לפעול ולהיות מעורבת. אז את התואר הראשון שלי סיימתי בממשל וחברה ואת התואר השני בחרתי לעשות במדיניות ציבורית, יישוב סכסוכים וגישור. אני מאורסת לזוגתי הנהדרת, אלונה ובמאי הקרוב נתחתן, אז ההתרגשות בשיאה.

איך קו הזינוק השפיעה עלייך?

קשה לי לדמיין את החיים שלי בלי קו הזינוק. אני לא בטוחה שאני יודעת להצביע על איך ואיפה בדיוק קו הזינוק השפיעה עלי, אבל מול הבחירות  החשובות שמלוות אותי עד היום, קו הזינוק הייתה שם ובהרבה מובנים גרמה לי לפתח  דברים שלא הכרתי קודם,לשאול שאלות ולשנות לא מעט עמדות.

יש רגע מכונן שאת יכולה לשתף?

אחד הדברים המשמעותיים שקרו לי בזכות קו הזינוק זה לחלום על אקדמיה ועל האפשרות לראות אותי מגיעה אליה בכלל, כי מי ידע שאני מתאימה? ומי אמר שיקבלו אותי? הרבה ממה שליווה אותי בתיכון היה "לשרוד" את הלימודים  וקו הזינוק הראתה לי עוד דרך. כשהחברות שלי מהשכונה נבהלו מהמחשבה  על השכלה גבוהה, אני כבר התחלתי להכיר אותה מבפנים. הצוות של קו הזינוק האמין שנכון להפגיש אותנו כבר בשלב התיכון עם אוניברסיטאות, פיזית, שניכנס לרגע, נחווה את הדבר הרחוק הזה שנקרא "תואר" גם מקרוב, וככה התחיל הרומן שלנו. עד היום, כולם במשפחה שלי צוחקים על זה שמכל השושלת המשפחתית, אני הראשונה שיש לה תואר שני . זה תמיד שעשע את כולם, איך דווקא אני, שהייתי נערה די בלאגניסטית ותלמידה בינונית בסוף ״נפלתי״ ככה (לאקדמיה), אבל היום אני תוהה הרבה לגבי הבדיחה הזו וקצת פחות אוהבת אותה, כי היא מראה את ההסללה של השכונות בדרום ת״א, שלא טורחים לטפח וזו בדיוק הבעיה. 20 דק׳ הנסיעה לאוניברסיטה מרגישות כמו נצח בשכונה שלנו, רק כי המרחק הוא לא רק גאוגרפי – ואת זה אני רוצה לשנות.אני אולי זכיתי בצוות המהמם של קו הזינוק שהראה לי אחרת וליווה אותי לחיים שרציתי, אבל מה עם החברות והחברים שלי שגדלו באותה השכונה? מה עם המשפחה שלי שאולי לא יכולה להרשות לעצמה, או סתם לא מכירה?  זה אולי ישמע שולי, אבל עד היום יש רק אוטובוס אחד מדרום ת"א שמגיע לאוניברסיטת ת"א. וגם הוא- פועל רק לשעתיים בבוקר. כנראה שמישהו חושב שזה קצת מוזר שתושבות ותושבים מדרום ת"א ירכשו השכלה גבוהה וזה עצוב מאוד.

בקו הזינוק מאמינים שהמשתתפות/ים צריכים להגיע לתכנית עם זיקה לעשיה ומעורבות חברתית, איך זה בא לידי ביטוי אצלך?

כשהצטרפתי לקו הזינוק בגיל 15, הייתי נערה עם טונות של אנרגיה ולמזלי את רוב האנרגיה הזאת השקעתי במוזיקה ועשייה חברתית. במיונים לתכנית כבר הייתי יו"רית  מועצת תלמידים בתיכון (עירוני א') ובמקביל הייתי נציגת בית הספר במועצת התלמידים העירונית. אני לא בטוחה שאז ידעתי לנתב את העצמי שלי בצורה כ"כ מדויקת, כמו היום. קו הזינוק הצליחה ללחוץ על נקודות רגישות אצל כל אחד ואחת מאיתנו, ועזרה לנו להתקדם בתחום שבער לנו. אצלי הבערה הזאת  בלטה בעיקר בהקשרים חברתיים ופוליטיים.

בערה שהמשיכה איתך לחיים האישיים והמקצועיים?

האמת שכן וזה לא פשוט. קשה לי להתעלם מהמציאות שאנחנו חיים בה ובגלל זה בחרתי ללמוד ממשל וחברה, כשבמקביל לתואר הראשון הנחתי קבוצות של בני ובנות נוער ערבים ויהודים. כשסיימתי, התחלתי לעבוד עם חה"כ לשעבר, ניצן הורוביץ, בבחירות לראשות העיר ת"א- יפו, ולאחר מכן שימשתי כיועצת הפרלמנטרית שלו. בשנה האחרונה אני עובדת כקמפיינרית בארגון שנקרא "זזים  קהילה פועלת" והמטרה שלנו היא להוביל מאבקים ציבוריים ולהשפיע על סדר היום החברתי בתחומי זכויות אדם, נשים, דמוקרטיה, תקשורת חופשית ויש לנו לא מעט הצלחות. במקביל לעבודה, אני מתנדבת בארגון חוש"ן (חינוך ושינוי), שהוא ארגון ההסברה של הקהילה הגאה בישראל ואנחנו נכנסות ונכנסים לכיתות בבתי ספר, חדרי מורים, אוניברסיטאות, ואפילו גני ילדים. אנחנו מגיעים לכל המקומות האלו כדי לשתף אותם בסיפור החיים הלהט"בי שלנו, במטרה לצמצם את מקרי האלימות שחברי וחברות הקהילה ״זוכים״ להם..  להתנדבות הזאת הגעתי מהמקום הכי פרטי שלי כביסקסואלית. שנים ארוכות (מדי) חייתי בארון צפוף שהקשה עלי מאוד, אבל מאז שיצאתי ממנו אני הרבה יותר מחוייכת ושמחה על הבחירה הזו. אני מקווה שיום אחד נצליח לחיות בעולם שמקבל ואוהב אותנו כמו שאנחנו, בלי לנסות לשנות או לצמצם את כל היופי הזה.

איזה מסר חשוב לך להעביר למשתתפות ומשתתפים בקו הזינוק?

למשתתפות ולמשתתפים אני רק יכולה לאחל להתמסר. כמה שיותר. לא לוותר, גם בשלבים הקשים – ויש כאלה אני זוכרת שהייתה שנה אחת  (מתוך ה-10 שלנו) שלא כ"כ הבנתי מה אני אמורה לעשות, או איך זה אמור  להיראות. אז התרחקתי קצת ולמזלי הרכז שלי (רון ברקאי המופלא!) לא ויתר לי וקבענו להיפגש לקפה. מהקפה הזה חזרתי להיות משתתפת פעילה  וכמו בזוגיות טובה, התאהבתי בשנית בקו הזינוק. זו מסגרת שמתעצבת כל הזמן, אבל היסודות שלה בריאים, אז כנראה שמותר להחזיק חזק ולא להרפות. השנים האלו הולכות להשתלם כמו תבשיל בישול איטי משובח. מבטיחה.

צילום: גיא כהן